הבלוג שלי

דניאלה שיר

Menu Close

עברית ואני

אפשר לומר שהתחלתי ללמוד עברית כשהייתי בת חמש או יותר זקנה. היו שיעורי עברית בגן שלי, ו״בית ספר עברית״ כש הייתי בבית ספר יסודי. למדתי איך לכתוב ולקרוא עברית אבל לא מה המשמעות של מילים. כל שבוע שמעתי עברית בבית כנסת  ושמעתי עברית בבית כשההורים שלי לא היו רוצים לי להבין מה הם אמרו. שרתי שירים בעברית ואמא שרה לי שירי ילדים  בעברית. אז עברית הייתה בחיים שלי לנצח. אני רק לא הבנתי אותה.

הייתי מטורפת עם ההורים שלי כי הם לא מדברו עברית איתי כשהייתי תינוקת. אם הם כן מדברו עברית איתי, הייתי יכולה גם לדבר עברית. אבל בשבילם הייתי צריכה ללמוד עברית בעצמי. הם הסבירו לי שהם לא מכירים עם מילי ילדים בעברית אז אי אפשר לדבר איתי רק בעברית. גם הם למדו עברית באוניברסיטה ואולפן ואם אני רוצה, אני גם יכולה ללמוד עברית באוניברסיטה. אז חיכיתי.

בסוף הגעתי בייל והתחלתי ללמוד עברית באמת. ההייתי מתרגשת מאוד. אין לי סיבה אחת למה רציתי ללמוד עברית ולמה אני אוהבת ללמוד עברית. יש לי כמה סיבות מעשיות. לדוגמה, פוליטיקה ישראלית מעניינים אותי אז אני רוצה לקרוא עיתונים ישראלים. זה נחמד להכיר עם עברית כש אני מטיילת לארץ ובמיוחד אם אני אי פעם אגור שם. גם הקורסים של עברית כיף. הסיבות האלה אמיתיות אבל לא כל הסיבות. זה נשמע קצת מטופש אבל אני מרגישה קשר לעברית. אני יודעת שרוב יהודים אמריקאים לא מדברים עברית אבל מרגישה יותר קרוב ליהדות כש אני לומדת עברית. אני לא יודעת אם אני אלמד יותר עברית בייל, אבל אני יודעת שאני רוצה להמשיך ללמוד ולהשטפר את השפה.

סינמה סבאיא

נהניתי הסרט ״סינמה סבאיא״ וחושבת שזה טוב לצפות. הסרט על קבוצה של נשים גם יהודיות וגם ערביות שגרות בחדרה. הן לומדים בכיתה איך לעשות סרטים. כל הסרט בחדר אחד בבניין ממשלה של חדרה, אבל אנחנו רואים מה קרה בחוץ החדר מהשיערי בית של הנשים. אין סיפור מסורתי. במקום סיפור אחאד יש סיפורים קצרים מהחיים של הנשים. הן מדברות על הרבה נושאים מהמשפחות שלהן לסטראוטיפים ופוליטיקה.

השבתי שהנושא של שפות היו מעניין בסרט. אפילו חצי נשים בקבוץה הן ערביות, השפה של הכיתה הייתה עברית. המצב הזה רגיל בישראל. רוב ישראלים יהודים לא לומדים או מדברים ערבית ויש רק אחת שפה רשמית בישראל וזאת עברית. רוב הסרט בעברית אבל יש גם קצת ערבית. בהתחלה של הסרט, אישה אחת שואלת למה הקורס בעברית ולא ערבית. הראש של התוכנית מי גם ערבית אומרת שהיהודים לא מבינים ערבית וזה אין שום דבר חדש. אחרי האישה ששואלת השאלה (אני לא זוכרת השם שלה) מאוד שקטה. זה כמו שפה העברית השתיקה אותה. יש הרבה רגעים כזה בסרט. אני אוהבת שהוא עושה נושאים גדולים פרטים. אני חושבת שזה חשוב.

אני חושבת שהסרט היה יותר טוב אם זה קצת יותר קצר. אפילו הסרט היה יפה ומעניין, הוא גם מאוד לעט.את צריכה כמה סבלנות. אחרת הסרט היה טוב ואני ממליצה אותו.

מסעדת ״Haven״

אני אוהבת מסדעת ״Haven״ ואכלתי שם במשך שבוע המסעדות השנה. הוא בין המרכז של אומנות בריטית והתיאטרון של ״Yale Rep״ ברחוב ״Chapel״. יש הרבה שולחנות בתוך המסעדה וגם בחוץ בחצר. בחוץ בערב, האווירה היה קצת רומנטי וחום. היו נרות בשולחנות, אורות מחרזות על העץ, מחממים ליד השולחנות, והיה אפשר לראותאת  הכוכבים.  אפילו הייתי קצת קר כש הלחתי למסעדה, לא הייתי קר כש אני ישבתי בשולחן שלי בחוץ.

החלטתי להזמין מהתפריט רגיל ולא מהתפריט של שבוע המסעדות. ארוחת צהוריים הייתה $25 בשביל שלוש מנות, אבל ארוחת ערב הייתה $55 בשביל האותו שלוש מנות. הייתי מעדיפה סלט שלא היה בתפריט של שבוע המסעדות ולא רציתי קינוח–שתי עוד סיבות למה לא הזמנתי מתפרית של שבוע המסעדות.

בסוף, הזמנתי סלט סלק עם כדורי גבינת עיזים ורביולי דלעת חמאה. גם וגם היו טעים מאוד–אני במיוחד ממליצה את הסלט סלק! לפני מנת סלט, המלצר נתן לנו לחם וחמאה עם דבש. החברה שלי הזמינה ניוקי עם רותב בשר. בעצוב היא לא אהבה הרותב, אבל היא מאוד אהבה העוגת שוקולד שהזמינה לקינוח. שמעתי שה קרפים עם נוטלה גם טוב מאוד שם. המחיר של ארוחת ערב לשני אנשים היה $70 בלי טיפ. גם אנחנו לא שותות כוהל. המסעדה לא זול, אבל מאוד טעים וטוב אירועים מיוחדים!

 

 

 

אחרי ארוחת ערב, הלכנו לתיאטרון שוברט לראות ״My Fair Lady״

 

 

השנה החדשה

אני מצטערת שלא הייתי הרבה זמן עם החברים שלי בשנה שאחרונה. הייתי עצבני על וירוס הקורונה אז לא אכלתי בתוך הדר האוכל. היה קשה להיות איתם בזמנים אחרים כי כולנו עסוקים מאוד. אני עדיין עצבה על וירוס הקורונה אבל קצת פחות עכשיב. היה לי וירוס הקורונה בהתחלה של קיץ והייתי חולה, אבל עכשיב אני בסדר. אני חושבת שדברים הם הכי מפחידים כש אנחנו לא מכירים אותם. עכשיב אני מכירה עם וירוס הקורונה ואיך הגוף שלי הגיב, אז קצת של הפחד הוא עזב.

בשנה החדשה, אני רוצה להיות עם חברים יותר מהשנה האחרונה. שבל אני גם רוצה להפוך ליותר טובה להיות לבד. אני חושבת שזה חשוב. אני איתי כל הזמן וזה פשוט מאוד. יותר קשה להיות עם אנשים אחרים ולפמיפ אי אפשר להיות עם אנשים. אני חושבת שהייתי יותר שמחה אם הייתי יותר טובה להיות לבד. גם בשנה החדשה אני רוצה לצייר יותר במיחד כשאני נוסאת למקומות חדשות. בדרך כלל צילמתי הרבה צילומים אבל לא ציירתי כלום. כל הפרופסורים של אדריכלות אומרים שלצייר לעזור לנו לחשוב ואנחנו לא צריכים לחשוב כלום כש אנחנו משתמשים את המצלמות בטלפון שלנו.

 

איפה אני אוהבת ללמוד

אני אוהבת ללמוד בייל בית ספר של הסביבה ברחוב פרוספקט. הבניין קצת רחוק מסייברוק אז אני לא לומדת שם כל הזמן, אבל כל פעם שלמדתי שם אהבתי אותו. בשנה שעברה, הייתי שם בארך שלושה פעמיים כל סמסטר. אני הכי אוהבת להיות בבניין הזה בחורף כי יש הרבה עץ וזה נוח. בדרך כלל, אנשים לומדים בקומה שנייה. שם יש הרבה כסאות ושולחנות. יש גם חלונות מאוד גדולות.

להגיע שם מהכיתה שלנו, אתם צריכים ללכת ישר כשאתם יוצאים מHQ. אתם תעבורו בית ספר המשפטים וספרייות סטרלינג וביינקא. כש אתם תגיעו בצומת וול וקולדג, פונים שמאלה. בצומת גדולה המשיכים ישר. פא רחוב קולדג הופך רחוב פרוספקט. הבניין הוא ברחוב פרוספקט. אתם צריכים להמשיך ישר בארך חמש דקות. אתם תעבורו מרכז ההנדסה והקולדגים חדשים. הבניין בצד ימין של הרחוב מול ה״Whale".

 

המדרגות לקומה שתייה.

 

עליי

אני סטודנטית באוניברסיטת ייל בשנה שלישית. אני לומדת אדריכלות עם מוקד על לעצב. גם אני מעוניינת בהיסטוריה, פוליטיקה, ולימודי איכות הסביבה.

גדלתי בפיטסברג. גרתי עם אמא ואבא, ואח ואחות שלי. היום, האח שלי, קוראים לא שמואל, הוא סטודנט ברוכסטר מכון של טכנולוגיע בשנה הראשונה. אז האחותי, קוראים לה עליזה, גרה בבית לבד עם ההורים שלנו. היא תלמידה בתיכון. משפחה מאוד חשובה לי אז אני אומרת עליה הרבה.

שמאל, עליזה, ואני ב2010

אנחנו בקיץ לפני חודש! עכשיב הם יותר גבועים ממני

מה עוד חשוב עליי? אני אוהבת לאכול גלידה במשך כל עונה. אני אוהבת לטייל ושני נושאת לבקר כל ארץ ושטח בארצת הברית לפני גיל חמישים. אני אוהבת לשתות לימון בלי סוכר או מים. בסוף, אני אוהבת לקרוא כל דבר עם מילים.

 

 

משחק שאני אוהבת

אני אוהבת לשחק תפוחים לתפוחים מהדורה יהודית במיוחד עם המשפחה שלי. אבא שלי לא אוהבת הרבה משחקים, אבל הוא אוהב תפוחים לתפוחים. האחי וגם האחותי אוהב אותו וזה נדיר. כשאנחו משחקים ביחד, אנחנו טפשים מאוד ולצחוק כל הזמן. אנחנו מספרים להשופט או השופטת למה הוא או היא צריך/צריכה לבחור את הכרטיס שלנו. בדרך כלל הסיבות שלנו מאוד טפשית

פעם, לפני הרבה שנים, האחי שמואל סם כרטיס קנדה בשולחן. אני לא זוכרת מה היה הכרטיס ירוק אבל קנדה הייתה תשובה טיפשית. כל המשפחה שלי חשבנו שזה מאוד מצחיק ולא יכולנו להפסיק לצחוק. שוב אני לא זוכרת למה. שמואל זכה הסיבוב הזה. מאז, אם משהוא לסים הכרטיס קנדה, הם תמיד זוכים.

אבא שלי אוהב ליצר חוקים חדשים כשאנחנו במשך משחקים. לדוגמע, הוא חכליט שאנחנו צריכים לעשות הכרטיס שלנו בקופסא ולא בשולחן. זה לא עניין גדול. אני אוהבת לנסות חוקים טיפשים כבדיחה עליו. לדוגמה אנחנו צריחים לעבור את הקופסה בלי להשתמש הידדיינו. זה קשה מאוד ומצחיק מאוד לצפות.

© 2022 הבלוג שלי. All rights reserved.

Theme by Anders Norén.

מעבר לסרגל הכלים